פסק-דין בתיק דמ"ש 46253-01-11

תביעה זו עניינה תשלום הפרשי פיצויי פיטורים.

רקע עובדתי

1.         התובע, שירת כשוטר במשטרת ישראל משנת 1991 ועד ליום 10.9.03.

2.         במהלך שנת 2003 נחקר התובע בחשד למסירת פרטים למי שאינו מורשה לקבלם ובעקבות החקירה פוטר משירותו במשטרה.

3.         לתובע שולמו 50% מפיצויי הפיטורים שהגיעו לו באותה עת וזאת בסך של 36,841.31 ש"ח.

4.         התובע פנה לבג"צ בעתירה להשיבו לעבודה (בג"צ 10124/03) ואולם עתירתו נדחתה (נספח א' לכתב ההגנה).

5.         ביום 23.5.04 הוגש כנגד התובע כתב אישום בגין הפרת חובת הסודיות, מרמה והפרת אימונים והוצאת מידע מהמרשם הפלילי שלא כדין (נספח ה' לכתב ההגנה). כתב האישום בוטל מטעמים של הגנה מן הצדק בגין אכיפה סלקטיבית (החלטה מיום 20.7.08 - נספח א' לכתב התביעה).

6.         התובע פנה בבקשה להשלים את תשלום פיצויי הפיטורים וביום 9.11.09 בהתאם להמלצת וועדת פיצויי פיטורים ובאישור המפכ"ל הוחלט לשלם 20% נוספים מפיצויי פיטורים (נספח ב' לכתב התביעה) כך שהשיעור הכולל של פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע עומד על 70%.

7.         התובע פנה במכתב מיום 16.9.10 להשלמת פיצויי הפיטורים ומשפנייתו לא נענתה, הגיש תביעתו זו.

טענות הצדדים

8.         לטענת התובע, משפוטר לאחר שירות ללא דופי ולאחר שכתב האישום שהוגש כנגדו בוטל, היה מקום להחזירו לשירות או למצער לשלם לו את פיצויי הפיטורים במלואם. לדבריו, הפיטורים נעשו שלא כדין ובחוסר תום לב ואין כל סיבה לשלול את פיצויי הפיטורים.

            לטענתו יש לקחת בחשבון את העובדה כי פוטר, כי נאלץ להתמודד עם הליך פלילי אשר בוטל בסופו של דבר, את הפגיעה בכבודו ובמעמדו ואת מצבו המשפחתי והכלכלי. לטענת התובע, יש בעצם פיטוריו משום עונש חמור דיו ורק בנסיבות חריגות, אשר לא התקיימו במקרה דנן, ניתן לשלול את פיצויי הפיטורים של העובד.

            לדבריו, שאלת שלילת פיצויי הפיטורים נתונה להערכתו של בית הדין הדן בעניין כאשר רק במקרים חריגים כגון הרשעה בגניבה ממעסיק בנסיבות חמורות נוהג בית הדין לשלול את פיצויי הפיטורים. משלא נתקיימו נסיבות אלה בעניינו, טוען התובע כי זכאי הוא להשלמת פיצויי הפיטורים.

9.         לטענת המדינה, משאין חולק שהתובע פעל בניגוד לדין תוך שהעביר לחוקר פרטי מידע חסוי, אין מקום לטענה שהפיטורים נעשו שלא כדין ובחוסר תום לב. עוד טוענת המדינה, כי בית הדין חסר סמכות עניינית לדון בחוקיות הליך הפיטורים; כי קיים השתק פלוגתא ומניעות מלדון בעניין זה לאור החלטת בג"צ; וכי בהסתירו את החלטת בג"צ בפני בית הדין, פעל התובע בחוסר תום לב.

            לגופו של עניין, טענה המדינה, כי נקודת המוצא היא כי שוטר שפוטר בשל עבירה אינו זכאי לפיצויי פיטורים. כחריג לכלל, ניתנה למפכ"ל סמכות להעניק לשוטר פיצויי פיטורים באופן חלקי או מלא.

            לטענתה, פיצויי הפיטורים נשללו בחלקם על ידי מפכ"ל המשטרה במסגרת הסמכויות המוקנות לו וזאת לאחר שבין השיקולים שנלקחו בחשבון היו חומרת העבירה, מצבו הכלכלי של התובע והערכות תקופתיות ביחס לתפקודו.

            לטענת המדינה, עיון בתיקו האישי של התובע מעלה כי שירותו ידע עליות ומורדות בכל הקשור לתפקודו להערכת ממוניו; אין חולק כי התובע ביצע את העבירות מיוחסות לו ונושא השבתו לעבודה הובא בפני בג"צ אשר החליט כי אין מקום להתערב בהחלטת המשטרה לפטרו עקב התנהגותו החמורה.

            המדינה טוענת כי פעלה בסמכות בהתאם לכל החוקים והכללים החלים עליה וכי החלטתה לאור האיזונים שבין חומרת העבירה לבין הפגיעה בתובע, ניתנה במידתיות וסבירות לכל הפחות. לדבריה, אין מקום להידרש עוד לבחינת פעולותיה של המשטרה בעניינו של התובע.

הכרעה